• האם לספר לילדים?
  • כיצד לספר לילדים?
  • מתי לספר לילדים?
  • מה ההבדל בין ילד בן 8 לילד בן 14?
  • איך להתמודד עם הקושי?

לספר לילדים

מנסיוני לאורך השנים, מרבית הזוגות שטרם סיפרו לילדיהם בטוחים שהילדים אינם יודעים, הרשו לי להפתיע אתכם, בדרך כלל הילדים יודעים הכל!!

זה יבוא לביטוי בהרטבה, בבעיות בלימודים, בהתבודדות וכו, ילדים מתנהגים את הקשיים שלהם ולא תמיד מדברים אותם. כשלא מדברים איתם זה רק מכביד אליהם.

 

האם לספר?

וודאי שיש לספר, חובה לספר, הרי בסופו של דבר הילדים יצטרכו לחיות את השינוי, השאלה היא רק עיתוי ודרך.

 

מתי לספר?

אם אנו בתחילת תהליך, כדאי להמתין, כדאי להגיע לסטטוס בו דברים יהיו ברורים וניתן לומר אותם. הדבר הגרוע ביותר שעשוי לקרות לילדים הוא שנאמר להם "אבא ואמא נפרדים, אבל אנחנו עדיין לא יודעים מה יקרה אתכם"!

ברגע שבגישור הגעתם למצב בו יש הסכמות עקרוניות (גם אם עוד לא לפרטי הפרטים) אודות משמורת והסדרי ראיה - זה העיתוי הנכון לספר.

אז ניתן גם לספר וגם להרגיע אותם ולעדכן מה הולך לקרות איתם, זכרו שאי וודאות היא הדבר האחרון שצריך להוסיף לקטנים הללו בתהליך.

 

אם אתם ישנים בחדרים נפרדים ורבים בגלוי אז אין יותר טעם להסתיר.

מומלץ מאד לצמצם מריבות בפני הילדים.

אם הם חווים משהו אבל הפרידה הפיסית רחוקה והילדים צעירים (עד גיל 10) מומלץ לומר משהו כללי: ״קשה לנו ביחד ויש חילוקי דעות, אנחנו מדברים כעת ומנסים לפתור ואנחנו עובדים על זה״. עדיף להתייחס ולא להתעלם לגמרי. המטרה היא לתת אישור לרגשות של הילד שקורה משהו.

 

הדגם הקלאסי - צריך לשתף את הילדים ולא לחכות לרגע האחרון. חודשיים שלושה לפני הפרידה צריך לעדכן ילדים קטנים וילדים גדולים יותר יכולים לשמוע זאת קודם.

המודל האידאלי למרבית המקרים הוא כשההורים יוזמים ויושבים לשיחה עם הילדים ביחד. אומרים להם שרוצים לספר להם משהו, ובשיחה: 

לומר שההורים הגיעו להחלטה שטוב יותר שהם יחיו בנפרד, החליטו להפרד, לא לגור יותר באותו בית. לומר אנו נפרדים רק אחד מהשני אנחנו לא נפרדים מכם הילדים!! ולהוסיף שמכם לא נפרד לעולם!! אנחנו מאמינים שיהיה לנו טוב יותר לחיות כל אחד בבית משלו. אנחנו ממשיכים להיות הורים שלכם, תהיו גם עם אמא וגם עם אבא, שנינו מאד אוהבים אתכם ושנינו ממשיכים לגדל אתכם.

הגענו להחלטה לא לחיות יותר ביחד אבל נמשיך לשתף פעולה ולעשות דברים ביחד בכל מה שקשור אליכם. אתם ממשיכים להיות ילדים של שנינו.

לאחר מכן - עוברים להיות קונקרטים -  לומר איפה הילדים יחיו, בית לאמא בית לאבא. חדר אצל אמא וחדר אצל אבא וימים אצל אמא וימים אצל אבא, ואלו יהיו ימים קבועים... בלי מינונים ובלי פרטים שעדיין לא ידועים בשלב זה.

בשלב זה צריך לתת לילדים להתבטא. מה אתם חושבים ומה אתם מרגישים..

אם יש תגובות קשות של ילד מומלץ להפנות לייעוץ.

 

ככל שהילדים יותר צעירים יש משמעות לשיחה משותפת עמם, ככל שהילדים יותר מבוגרים אפשר לדבר אתם בנפרד.

יש אמירה בנוכחות המשותפת של שני ההורים בשיחה, אנחנו ביחד בשבילכם לא משנה מה קורה. אם צריך שיחות אישיות זה בסדר אבל זה לא במקום, השיחה משותפת עם שני ההורים ביחד.

 

לשאלת הלמה נפרדים? התגובה תלויה בגיל הילדים. הסכימו בינכם מראש מה אתם הולכים לספר לילדים, מדוע החלטתם לספר, החליטו מה הגבולות, מה מספרים ומה לא מספרים,

כשיש פערים גדולים בגילאי הילדים, יש לדבר איתם בנפרד, כל אחד ברמת ההבנה והגיל שלו, לגיטימי לספר יותר לגדול ולבקש שלא יספר לקטן על מנת לאפשר לקטן לספוג בקצב שלו. שניהם צריכים לדעת שמשהו קורה, ההבדל הוא ברמת הפרטים.

גם אם צד אחד יזם את הפרידה, כדאי ומומלץ לומר שזו החלטה משותפת, ככל שהילד קטן יותר לדבר משמעות גדולה יותר. גיל עשר הוא בערך הגבול בין צעיר למבוגר ביכולת להכיל קונפליקטים, פערים וכו.

גם אם יש לנו ערכים של אותנטיות ורצון לשתף באמת, הערך החשוב ביותר הוא לשמור על הילדים ולעיתים לחסוך מהם את מה שעדיף שלא ישמעו, לדוגמה מי יזם ולמה.. טובת הילד קודמת. חשוב לשמור עליו לפני האותנטיות והאמת שבלספר לו הכל.

מומלץ לבני הזוג להתכונן מראש ביחד, לבנות את הסיפור ביחד ולספר אותו ביחד. להחליט מה לספר ומה לא, ואיך לספר.

 

קריטי - חשוב שבני הזוג יבינו שיש קונפליקט ויש הורות וילדים שהם מחוץ לקונפליקט. מה שחשוב הוא מה חשוב וטוב לילדים שלהם, הילדים במרכז.

 

 

חשוב להבין כי מאמר זה מקנה רקע כללי והמלצות כלליות, מעבר לכך כל מקרה לגופו, מאמר זה איננו תחליף לייעוץ מקצועי פרטני מידי פסיכולוג ילדים מומחה. זוגות המעוניינים בכך יכולים להסתייע בהדרכה קצרה מפי איש מקצוע.